קביעת הגורלות ביום כיפור נתנה השראה לפיוט "ונתנה תוקף" וליצירות רבות שנכתבו בהשפעתו
פתיחת שערי השמיים וקביעת גורלו של כל אדם ואדם הן מעמד דרמטי המתואר באופן מצמרר בפיוט המכונן "ונתנה תוקף", הנאמר ביום הכיפורים, אשר מאז ומעולם נתפס ביהדות בסימן חריצת גורלות – לשבט או לחסד. את נוסחו המלא של הפיוט בן המאה ה-12 ניתן למצוא באתר הספרייה הלאומית, ושם גם ניתן להאזין לביצועים רבים שלו, מפי חזנים מכל עדות ישראל. התמונה המצטיירת בו עזה וזכירה: "תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי" – האל מכנס אליו את כל בָּאֵי עולם כרועה המוביל עדר ומברר את עניינו של כל אדם ואדם:
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיוֹתֶךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַּמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בַרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בַרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.
רשימת הגורלות האפשריים שב"נתנה תוקף" מפורטת מאוד ומרבה בצמדי ניגודים: מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר / יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם. הניגודיות אינה מתבטאת רק בצורה, אלא גם במובן העמוק של קביעת הגורל: ההחלטה על האופן שבו יעברו הן השנה הקרובה והן החיים עד תומם לעולם אינה מעורפלת, ואין בה פסיחה על שתי הסעיפים. היא חד-משמעית ונתונה לבחירתו של האדם, מצד אחד, ולגזירה של כוח עליון, מצד אחר.
כשמונה מאות שנים לאחר כתיבת "ונתנה תוקף", המיוחס מסורתית לר' אמנון ממַגֶנְצָה, כתב יוצר יהודי רליגיוזי אחר, הזמר ליאונרד כהן, גרסה אישית משלו לפיוט, שנקראה Who By Fire. בין היתר, הושפעה כתיבת השיר מחוויות שכהן עבר במהלך התנדבותו במלחמת יום הכיפורים, כשהופיע לפני חיילים בנוף המדברי שבין סואץ לרפידים. על התקופה המרתקת הזו ניתן לקרוא בהרחבה באתר הספרייה הלאומית.
השיר תורגם לעברית (בידי יהונתן נדב) בתרגום אקוויריתמי, כלומר כזה המאפשר לשיר את השיר בעברית:
מי באש
וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּמַּיִם,
מִי לְאוֹר יוֹם, מִי לְעֵת לַיִל,
מִי בַּחֲרִיצַת מִשְׁפָּט, מִי בְּיִסּוּרִים מָרִים,
מִי בְּיוֹם אָבִיב זוֹהֵר־זוֹהֵר,
מִי לְאַט מְאוֹד יִתְפּוֹרֵר,
וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?
וּמִי בִּמְעִידָה קְטַנָּה, מִי בְּכַדּוּרֵי שֵׁנָה,
מִי בְּעוֹל הָאַהֲבָה, מִי בַּחֲבָטַת אַלָּה,
מִי בָּרַעַשׁ, מִי בְּאַבְקָה,
מִי בִּגְלַל הַחַמְדָנוּת, מִי בִּגְלַל רָעָב פָּשׁוּט,
וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?
וּמִי בְּהַשְׁלָמָה שְׁלֵוָה, מִי בִּתְאוּנָה קְרוֹבָה,
מִי יָחִיד בִּבְדִידוּתוֹ, מִי אֶל מוּל בָּבוּאָתוֹ,
מִי בְּמִצְוַת גְּבִרְתּוֹ, מִי בְּמוֹ יָדָיו,
מִי אָסוּר בִּכְבָלָיו, מִי בְּכוֹחַ רַב,
וּמִי, מִי הוּא שֶׁקּוֹבֵעַ?
קל לראות כי הגרסה של כהן מניחה בצד את התיאור של האל כרועה העדר המוביל נשמות בהמוניהן, ותחת זאת מציירת בפירוט את ההחלטה הייחודית בנוגע לכל גורל וגורל. העיסוק שיש בה בפרטים המדוקדקים של כל גורל כזה ("יום אביב", "כדורי שינה" ועוד) מאפשר לנו לראות לנגד עינינו תמונה מוחשית של כל אחד מהחיים שנגזרו ועקב זאת לחוש את המורכבות העצומה שביקום. מדובר במעשה מרכבה אדיר שבו אין חריצת דין פשוטה, אלא החלטה המשתברת באלפי רסיסים ומשליכה על כל הסובב אותה.
השאלה של כהן בסוף – "מיהו שקובע?" – מאירה את מעמדו של האדם מול האל באור אחר: לא עוד חלק מעדר המקובץ לכדי קבוצות, אלא בן אנוש מובחן המבקש לברר ולעתים אף להתריס. לדידו של כהן, האדם יכול להעז מול האל ולברר את מהותו, להבדיל מן הפיוט, שבו קולם של בני האדם אינו נשמע כלל.
גם ממרחק הזמן המשיך "ונתנה תוקף" להדהד אצל דורות של יוצרים. אחד מהם הוא אברהם חלפי, שבשירו "סתיו יהודי" מופיעה תמונה מוחשית אחרת של קביעת הגורלות ביום כיפור:
סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי
שׁוֹלֵחַ בִּי
רִמְזֵי אֱלוּל.
כְּבָר מִשְׁתַּגְּעוֹת בִּי קְצָת
הַצִּפּוֹרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב
שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים.
אָז יִתָּקַע בְּשׁוֹפָרוֹת לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.
וּפָנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה
בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה
יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם.
וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְנִיצוֹצוֹת הַרְבֵּה
בְּעֹמֶק עֵינֵיהֶן.
לביצוע של אריק איינשטיין ל"סתיו יהודי" (שהלחין יוני רכטר) ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית.
כאן מופיעים היהודים המתפללים על גורלם כחלק מהותי מן הטבע ומן הזמן, ממש כאילו הייתה העונה הזו "עונת קביעת הגורלות". הציפורים השורקות, ששריקתן מזכירה תקיעת שופר, הן חלק מה"רמזים" שלוח השנה שולח אל האדם להזכירו את יום היפקדו. תמונת יום הדין מצוירת בצבעים עדינים יותר: האפרפר הסתווי של הסגריר המתקרב הולם מאוד את אווירת התחנונים והענווה הנדרשת בעת תפילת יום הכיפורים.
"ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה" הוא שילוש שמות עצם המזכיר את "ותשובה ותפילה וצדקה" – וכמוהן אמור להעביר את רוע הגזירה. אל מול הרכנת הראש לנוכח גזר הדין, שגלומה בה אפסותו של האדם, ניצבים כליו של האדם המאמין: הפעולות האמורות לפתוח שערי שמיים ולהמתיק את גורלו. כוחן של אלה משיב לאדם משהו מעמדתו מול האל ומאפשר לו להשמיע את קולו, גם כאשר הוא רק אחד מבני ה"צאן" העוברים לבחינה לשבט או לחסד.
אין לדעת על מה סבו הבקשות והתחנונים שבשיר, ואם יש להם סיכוי להיענות, בוודאי ובוודאי לא כאשר מוזכרים עצב, שיגעון ותוגה. גם נימת המבקשים על גורלם מהוססת, ואין בה דיבור ישיר אל האל. עם זאת נאמר בפירוש כי הפנים זוכות לרחף לפני כיסא האל; הן מגיעות קרוב מאוד אל בוראן, ממש באותו הגובה, ונושאות חותם של אישיות נבדלת (כדרכן של פנים), כך שאינן עוד בגדר עדר המוני כמו בפיוט המקורי.
חלפי מבדיל את עצמו בשיר מן המתפללים יהודֵי הגולה ואינו משתתף בתפילה לפני כיסא הכבוד, אך עדיין העונה הזו בשנה ורגשי הענווה וחשבון הנפש הנלווים אלה מהדהדים עמוק בתוכו כחלק מן העולם.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן
כשדיברו על האל"ף, נדמה שהמקובלים כמעט שלא הצליחו לעצור את התלהבותם
כל מי שלמד בבית ספר בארץ יודע שאָלֶף – אוהל. בֵּית – זה בַּיִת. גִּימֶל זה גמל גדול. כל מי שהעמיק מעבר מבין שלא תמיד היה זה המצב. כבר במקרא נזכרת האל"ף במשמעותה המקורית. בספר דברים (ז', י"ג) מצווה עם ישראל להרחיק מעליו כל השפעה זרה מהעמים היושבים כבר בארץ המובטחת. "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ", דורש אלהים מישראל, כשכוונתו לשוורים (ולשאר הצאן) שברשות העם. ואכן, בצורתה המקורית ולפי הכתב העברי הקדום דמתה האות אל"ף לקרני שור – חיה חשובה מאין כמותה בתקופה שבה מרבית האוכלוסייה עסקה בחקלאות. בשנת 1974 בחרה נעמי שמר דווקא באוהל – סמל לידיעת הארץ בתקופת החלוצים, לסמל את האל"ף. הרי כבר יש לנו טרקטורים. כמה נורא יהיה לחסום שור בדישו?
ביוונית נקראת האל"ף שלנו – אלפא, ובסורית – אָלַף. בערבית ספרותית ובעברית נשמעות האותיות זהות. הדימיון בשמות ובצורה נובע מהמקור המשותף של כל האותיות, ושל האלפבית כולו. האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, אז החליף את הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. הכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני.
המעמד המיוחד של האות הפותחת את 22 אותיות האלף-בית העברי לא נעלם מעיני תורת הקבלה. והמקובלים נסמכו על "ספר יצירה" המסתורי כדי לברר את המשמעות החבויה של האל"ף.
ביצירה הידועה בשם ספר יצירה, יצירה המתוארכת למאות הראשונות לספירה, לא נמצא כל זכר לתפילה, לחיים אחרי המוות, לאחרית הימים או לגאולה משיחית. אפילו עם ישראל לא נזכר בו. מה שיש בספר – ובשפע – הוא התייחסות אל הבריאה. כיצד נברא העולם לפי ספר יצירה? כ"ב אותיות האלף-בית העברי עם עשר הספירות (כנראה עשרת המספרים הראשונים) הן אבני הבניין המרכיבות את העולם. ובמילותיו האלמותיות של ספר יצירה:
בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים, בספר ספר וספור: בעשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד.
המקובלים אימצו תפיסה זו ושיכללו אותה. כ"ב האותיות אינן רק כליו של בורא עולם, אלא הן הגשמה לעניינים מופשטים וכלים לפנימיות רוחנית. אם כך הדבר, אילו תכונות יש לייחס לראשונה באותיות?
כשדיברו על האל"ף, כמעט ונדמה שלא הצליחו המקובלים לעצור את התלהבותם. האל"ף היא הראש העליון טמיר הטמירים, האות המאירה בבחינת האור הקדום, עומק הבאר שממנה נובעות כל הברכות ויוצאות ונמצאות, ראשון זכר וסתום וגנוז בו מה שלא נודע, ואפילו: האות שממנה נבנה הכל ניזון הכל ובו שומר הקדוש-ברוך-הוא את ישראל ושובר לפניהם את שונאיהם.
היו שראו בה את המיקום שממנו יצאו כל האותיות כולן, כפי שנכתב בזוהר חדש (שיה"ש עד, טור ג'): ועשרים ושתים אותיות מתפשטות ומתחילות להאיר מראש המאור הקדום [כלומר, מהאל"ף] בסוד היחוד, כי משם מתחילות האותיות להתגלות ומשם מאירות האותיות ועולות: מהאלף, שהיא סוד האותיות, בסוד האחד.
מעניין שלמרות השבחים הרבים שהעטירו עליה, ראו בה המקובלים גם את הצנועה שבאותיות. סיפור שאנחנו מוצאים במדרש הקדום אותיות דר' עקיבא (החוזר גם בנוסח דומה בספר הזוהר) מספר על תחרות עזה בין אותיות האלף-בית על התואר הנחשק, האות שתבחר לפתוח את התנ"ך. אחת אחת באו האותיות אל הקב"ה, ולכל אות צידוק משלה. הן הגיעו בסדר הפוך. האות ת' הסבירה ש"הרי אני החתימה של חותמך [הסוף, הגמר], שהוא אמת ואתה נקרא בשם אמת", האות צ' קבעה ש"רצונך לברוא בי את העולם, שאני צדיקים חתומים בי, ואתה הנקרא צדיק רשום בי, שכתוב (תהלים יא, ז) כי צדיק יי צדקות אהב", מ' חשבה שהיא ראויה כיוון ש"שבי נקראת מלך", וט' ביקשה שהקדוש-ברוך-הוא יכיר בה כבוראת העולם "שבי נקראת טוב וישר". לאחר שברא אלהים את עולמו דווקא באות ב' (בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ) הבחין שאחת האותיות עומדת בצד ושותקת.
והאלף, כיון ששמעה הדבר הזה וראתה את הקדוש-ברוך-הוא מקבל הימנה וברא בה את העולם, עמדה לה מן הצד ושתקה, עד שקרא לה הקדוש-ברוך-הוא ואמר לה: אלף, אלף, מפני מה את שותקת ואינך אומרת כלום? השיבה אל, ואמרה: ריבונו של עולם! אין בי כוח לעמוד לפניך ולומר כלום. אמר לה: ולמה? – מפני שכל האותיות הן נמנות במניין מרובה ואני במניין מועט: בית – בשנים; גימל – בשלושה; דלת – בארבעה; הא – בחמישה; ואני באחד. השיב לה הקדוש-ברוך-הוא ואמר לה: אלף, אל תיראי, שאת ראש לכון כמלך. את אחת ואני אחד ותורה אחת, וכך אני עתיד ליתנה לישראל עמי, שנקראו אחד, ולהתחיל להם בך על הר סיני שנאמר, אנכי [יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני]'.
אותיות דר' עקיבא, ב ע"ב.
גם בתרבות המודרנית זכתה האל"ף למקום של כבוד. אנחנו יכולים לספק דוגמאות רבות ומעניינות, אבל נסתפק באחת בולטת ואהובה. כשחיפש חורחה לואיס בורחס שֵׁם לסיפור על מקום שאפשר להשקיף ממנו בו-זמנית על כל העולם כולו ללא עיוות או חפיפה, הוא בחר לקרוא לאותה נקודה פנטסטית בשם הכל כך מתאים: האל"ף. "אלף היא נקודה שכלולות בה כל הנקודות האחרות", כתב בורחס. הסופר הארגנטינאי הכיר את תורת הקבלה ואף שמר על התכתבות פורה עם גדול חוקריה גרשם שלום. לכן גם ידע על הקשר העמוק בקבלה בין האות אל"ף למושג האינסוף האלהי, והרי: 'ולזה אות האלף המורה על אין סוף היא בראשיתם' (מנחת יהודה יא, ע"א).
הערך אלף, האנציקלופדיה העברית (כרך א – אוסטרליה), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"ג
אליהו ליפינר, חזון האותיות: תורת האידיאות של האלפבית העברי, הוצאת מאגנס, תשמ"ט
כמה טיפים מעשיים שיעזרו לכם לצלול אל נבכי התלמוד!
מאת: יואל שפיץ
כן, קשה ללמוד גמרא. מאוד קשה. היא אסוציאטיבית מאוד, מלאה במהלכים מורכבים, כתובה בארמית ובמקור אין בה בכלל פיסוק וניקוד. אבל הגמרא היא הספר המכונן ביהדות וגם הספר הנלמד ביותר לאורך הדורות. השפה שלה חזקה כל כך שהיא השתלטה כמעט על כל ספר קודש שבא בעקבותיה. היא דורשת מהלומד לשאול את השאלות הכי קשות, אבל בתמורה מספקת הצצה לעולם קסום ואחר. אז איך בכל זאת מתחילים ללמוד גמרא בפעם הראשונה? כמו שנכנסים לשיחה.
הסוגייה התלמודית היא בראש ובראשונה שיחה חיה. הטקסט כתוב כמו במחזה. הדמויות משוחחות ביניהן, עונות ומקשות אחת על דברי השנייה, ולעיתים גם מבארות זו את זו. כשאני פותח דף גמרא, אני יודע שהשיחה כבר מתקיימת. אולי גם כשהספר סגור הדמויות שם בפנים משוחחות ביניהן. אז כל מה שאני צריך לעשות זה להתיישב גם סביב השולחן ולהצטרף למשוחחים.
כמו בכל שיחה, לסוגיה בתלמוד יש נושא אחד מוגדר, וממנו מסתעפים, מתפצלים ומתאבכים נושאי מִשְנֶה, אסוציאציות, ציטוטים המשמשים לחיזוק אחת מהדעות וכיוצא באלו. לכן, הדבר הראשון שאנחנו צריכים להבין, הוא – מהו נושא השיחה.
'נושא השיחה' הוא המשנה, שסביבה הסוגייה בנויה. המשניות הן קטעים קצרים שנערכו על ידי רבי יהודה הנשיא אי אז בתחילת המאה השלישית לספירה. המשניות מקובצות בתוך פרקים ומסכתות, שכל אחד מהם עוסק בנושא מוגדר. רבי יהודה הנשיא היה אחרון התנאים (חכמי המשנה) וכבר בדור שלאחריו התחילה תקופת האמוראים (חכמי הגמרא). תפקידם של האמוראים הוא לדון במסורות התנאיות המובאות במשנה.
בתור לומדים חשוב שנבין את המשנה שעליה הדיון נסוב. מכיוון שהמשנה היא ספר ערוך היטב, יעזור לנו מאוד להבין גם בתוך איזו מסכת ואיזה פרק היא מופיעה. כדאי לקרוא קצת במרשתת או ב-'תלמוד שטיינזלץ' על הנושא הכללי של המסכת ושל הפרק. אם קראנו מעט הקדמות, נוכל לצלול כמעט בלי בעיה אל תוך 'נושא השיחה' שלנו.
המשנה היא טקסט קצר ותחום. ההבנה שלה לא קשה במיוחד, אבל היא הכרחית כדי להיכנס אל תוך השיחה התלמודית. כשאנחנו קוראים משנה כדאי שנעשה זאת בשני שלבים – בשלב הראשון, להבין את הפשט – את המילים, את המציאות שעליה מדברים ואת דעות החכמים המופיעות בה. בשלב השני, אנחנו צריכים להכין כוס תה או להדליק מקטרת, ולהתחיל לחשוב. המטרה של השלב הזה היא לאתר את כל 'החורים' בטקסט. להעלות כמה שיותר שאלות. השלב הזה דומה לעבודה של בלש הנכנס לזירת פשע – ננסה להבין למה כל דבר ממוקם במקומו, כיצד הדברים היו יכולים להיראות אחרת, ומה הסיפור שאיננו מסופר העומד מאחורי התמונה שלפנינו.
הגמרא עצמה היא אב טיפוס של בלש החוקר טקסט. הגמרא תמיד תנסה להבין את המקור המקראי של המשנה, את הבחירות הלשוניות של רבי יהודה הנשיא, הרבה פעמים היא תעמיק בניסיון להבין את המציאות הריאלית בה עסקה המשנה, או תתמקד בביאור אחת המילים הקשות המופיעות בה. בשלב השני, הגמרא תשווה בין מקורות תנאיים, כלומר, היא תביא משנה אחרת או ברייתא (משנה שנפלה בעריכה) ותנסה לראות מה קורה כאשר משווים את שני המקורות.
צריך לזכור: בלימוד ראשוני, כמעט ואין שום סיכוי להבין את כל ההקשרים והדיונים המופיעים בסוגייה. הסוגיה כפי שאתם רואים אותה לפניכם נוצרה במשך מאות שנים, ואם מצרפים לחשבון את פרשני התלמוד המצויים בשני צדיו של הטקסט עצמו – אז אפשר לומר שהסוגייה מתפרסת על פני יותר מאלף שנים ולפחות שלוש יבשות.
לכן, חייבים לוותר על הניסיון להבין הכול. דף גמרא זה טקסט שהולכים איתו, שחוזרים אליו, שקוראים אותו שוב ושוב לאורך זמן, וכל פעם – כמו מנהר זורם – דולים ממנו תובנות חדשות וזוויות מבט מקוריות.
הלימוד הוא חוויה אישית. עם זאת, ישנן מספר עצות מסורתיות שעשויות להועיל:
הרב עדין שטיינזלץ לא היה רק פרשן ומתרגם חשוב, אלא גם המהפכן הגדול ביותר של הטיפוגרפיה היהודית המודרנית
סיפורי המדרש מראים לנו לא אחת כי ישנם מצבים שבהם האדם עוזב את עולמו או את המשימה שבה הוא עוסק, אך לא אותיותיו. כך המדרש על האותיות שפרחו מן הלוחות עם שבירתם על הר סיני, כך הסיפור התלמודי הידוע על רבי חנינא בן תרדיון שהרומאים שרפו את גופו כשהוא עטוף בספר התורה שבו נהג ללמד, ובעוד האש עולה – האותיות מן הספר פרחו באויר, וכך גם היה עם פטירתו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ז"ל.
האות העברית כיסוד ספרי הקודש היא תופעה ששורשיה כבר נטועים בתקופת התלמוד. חכמים ייחסו משקל רב, קדושה וכוחות מיסטיים לאות, שעל פי המדרש נברא בה העולם. דברי המשנה במסכת ברכות על עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, שבהם "הכתב והמכתב", מְמַצבים את הכתב בדרגה רוחנית גבוהה השמורה למספר מצומצם של בריאות אשר יש בהן חיבור בין רוח לחומר. לפיכך מלמדת אותנו הטיפוגרפיה המקראית והתלמודית לשים לב לא רק לנכתב אלא גם למה שלא נכתב: הרווחים, האותיות הגדולות, הקטנות, התלויות בין השורות, לא פחות מאשר למה שעליהן.
מעמדו המיוחד של ספר הקודש ביהדות מחייבו בעיצוב מהודר, העוטף ומלביש את התוכן בלבוש חיצוני, המעיד על תוכנו.
סיפורה של הטיפוגרפיה החדשה של התלמוד בהוצאת הרב שטיינזלץ הוא סיפור מרתק על המאבק שאינו נגמר בין שימור לבין חידוש בעולם בית המדרש. סיפור שראשיתו בדפוס האלמנה רום בוילנא באמצע המאה הי"ט, עת עיצבה דבורה רום, בעלת הדפוס, את המבנה הסופי של דפי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם עד היום. מבנה אשר הפך לסמל ולאייקון בתרבות החזותית היהודית גם ללא הטקסט שבתוכו.
אישה היא זו שאחראית לפריצת הדרך הראשונה ולהפיכתו של העמוד לפסגת הטיפוגרפיה התורנית. עיצוב הדף היה מהפכני באותם השנים ושימש בעצם כ"היפר לינק" הראשון בעולם. כשכל שינוי בצורה מעיד על שינוי בתוכן, אות לטקסט, אות לתרגום, כוכבית המפנה לפרשנות אחת וריבוע קטן לאחרת. שנים ילוו אותנו אותיותיה של דבורה מדפוס רום שעד היום נקראות בשם "וילנא" על שם בית הדפוס שלה. לימים יספר לנו המשורר אברהם סוצקבר ז"ל איך בזמן הכיבוש הנאצי התיכו בגטו וילנא את אותיות העופרת הישנות מבית הדפוס הנטוש והפכו אותן לכלי נשק רוחני ומלא הוד.
כדרכה של דבורה רום גם ממשיכה היה בעל חזון. שטיינזלץ הבין כי אומנם שמירה על אוצרות הטיפוגרפיה הישנים כמוה כשמירה על דפוסי הלימוד מקדמת דנא, אך המחיר של אי־הנגשת הספר למתקשים בלימודו גבוה מידי. וכך, קיבל על עצמו לשנות את צורת הדף, את הטיפוגרפיה, הרווחים והעימוד כולו כדי לחבר את הלימוד ולהנגישו לכמה שיותר אנשים.
לא רבים יודעים, אך למלאכת העיצוב הגרפי והטיפוגרפי של שערי התלמוד גייס הרב שטיינזלץ את האמן בצלאל שץ. תהליך עיצוב עטיפת ספר מתחיל בראיית המחבר את תפקיד העטיפה כחלק מן היצירה כולה, ודרישותיו לעיצוב הן בדרך כלל ברוח הדברים הכתובים בספר. עיצוב הכריכה משמעותי בשל היותו משקף את אופיו, רוחו ואווירתו של הספר.
גם המוטיבים שהעסיקו את בצלאל שץ בשימור וחידוש. העבר היהודי, הבא לידי ביטוי בסמלים יהודיים, וההווה הארצישראלי, הבא לידי ביטוי בסמלים השאובים מעולם החי והצומח בארץ. בוריס שץ (האב) בז לאומנות המודרנית המנותקת מן העבר, ואילו בנו, בצלאל, מנסח קישוט ואורנמנטיקה "ישראלית", המשלבת בין אסתטיקה סביבתית מקורית, היסטוריה וטבע.
סגנון עיצוב האות של שץ נשמר גם בספרי החול שאותם עיצב. הספר "עטלפי עכו" (1961) בעיצובו, עשוי אף הוא מאותן אותיות בסגנון "הצבי", מאוירות בצורות גיאומטריות שונות ביד חופשית. אולי הוכחה למודרניות ולחדשנות שאותן רצה להטביע בעיצוב הכריכה לספרי הגמרא. אך בעוד בספר "עטלפי עכו" הצורות הגיאומטריות נראות אקראיות, בעיצוב לכריכת התלמוד הצורות הגיאומטריות יוצרות צורות של מגן דוד, לוחות הברית, שערים, כתרים, אותיות, בתים, פרחים ועוד.
את הרעיון החדשני של הרב שטיינזלץ, המחבר בין עבר לעתיד, בין גלות לארצישראליות, ניתן למצוא בשילוב הטיפוגרפי שבין הכריכה החיצונית לכריכה הפנימית. האותיות שעל גבי הכריכה החיצונית בנויות מאות הדומה בצורתה לגופן "הצבי" של הטיפוגרף צבי האוסמן משנת 1954. ומקורותיה של אלו הם כתובות עבריות עתיקות מן האלף הראשון. האות זוויתית, מתבססת על צורת המשולש, חסרת תגים ודומה יותר לצורת כתב החקוק באבן. האות בשער הפנימי דומה בצורתה לאות האשכנזית, הנכתבת בציפורן.
המהדורה התאפיינה בעיצוב מחודש, צבעוני ובהיר, אך ביטול כריכת העור המסורתית, השימוש בגופן הישראלי וההתנתקות מסגנון האות המקושטת ה"כבדה" לטובת "פרנק־-ריהל" מנוקדת, דקה יותר ושחורה פחות, שמטרתה הייתה הנגשה והבהרה של הטקסט, הביאו להדרה של זו מישיבות רבות.
כמה אומץ צריך כדי להיות פורץ דרך לרבים וכמה נחת יש בעובדה שעוד בחייו ראה הרב שטיינזלץ את התלמוד לא רק כספר לימוד, אלא כדרך חיים המקדשת את הדיאלוג המתמשך בין התורה הכתובה, הבאה לידי ביטוי באות הטקסט, לאנושיות וריבוי הדעות, הבאים לידי ביטוי בכל ההערות, התוספות שמסביב לטקסט המרכזי, הצבע והטיפוגרפיה הרעננה. ההמונים המצטרפים לשורות הלומדים, גברים ונשים, שומרי מסורת ושאינם שארון הספרים היהודי הפך לנגיש עבורם בזכותו, זוכרים אותו היום.
ש"ס וילנא:
תלמוד שטיינזלץ:
תגובות על כתבה זו