רגע של הולדת

על הולדתו של השיר "ירח", ועל הולדתו של דור משוררים חדש.

כוכב נולד השנה היא שנת 1938 ובעולם השירה העברית נפל דבר. ואולי, ליתר דיוק: נולד דבר. ספר השירה הראשון של נתן אלתרמן, ספר שכה רבים ציפו לו, יצא לאור בהוצאת "יחדיו". הספר ענה לשם "כוכבים בחוץ".  

חבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט,1938. מימין לשמאל:יוכבד בת מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה לפשיץ. מתוך: עתונות יהודית היסטורית. עיתון דבר 18 בפברואר 1938   בשנה זו כבר היה נתן אלתרמן בן ה-28 דמות מוכרת בעולם הספרות העברי.

רבים קראו את שיריו שפורסמו בעיתון דבר במדור האקטואליה "סקיצות תל-אביביות" (בשם העט "האלוף נון") ואת טוריו במדור "רגעים" (בשם העט "אגב"). בנוסף היה אלתרמן הצעיר פזמונאי בכיר של תיאטרון "המטאטא". כמה משיריו כבר הספיקו לראות אור בכתב העת "כתובים" ובכתב העת "גזית" וגם במוסף הספרות של הארץ.

  בניגוד למשוררים צעירים רבים המחכים להצטברות כמות של שירים על מנת לאוספם יחד לספר ביכורים, בחר אלתרמן לגנוז את רוב רובם של שיריו הראשונים שכבר פרסם עד אמצע שנות השלושים, ולהביא אל העולם את ספרו הראשון כיצירה חדשה, שלמה ומקורית: הוא חלם את "כוכבים בחוץ" כספר שיפתח מהלך חדש, ספר שכל שיריו יתכתבו זה עם זה, ויצרו ביניהם הרמוניה: כעין סיפור מתמשך. ספר ששיריו יהיו אחוזים זה בזה ושלובים זה בזה, וישרטטו מהלך גדול – מהלכו של ההלך, בעל הניגון, האמן, שנכסף ונחשף לפלאיה של התבל.

הספר "כוכבים בחוץ" על ארבעת פרקיו, ערוך כסימפוניה גדולה – עמוסת מצלולים ומראות יפים. נושא מרכזי אחד חורז את שירי הספר כולם: ההלך, או המשורר – האמן – בעל הניגון, העומד במרכז הקובץ, מצליח לעורר במראות התבל הנושנים כולם את "רגע ההולדת", את אותה נקודת ראשוניוּת שטמונה בהם. כך מציג המשורר את התופעות השונות לעיני הקורא "מחדש": את הדרך, את אילות השדה, את העיר על מגדליה וצריחיה, הרוח והשדות, הפונדק על יושביו ועוד ועוד. השיר המנסח בצורה הטובה ביותר את נושא הקובץ, הוא השיר "ירח" בו הציג אלתרמן באופן מכליל את הפרויקט הגדול של ספרו "כוכבים בחוץ", ואולי, את הפרויקט הגדול של הספרות כולה: היכולת לשוב באמצעות המילים אל רגע הראשית של כל דבר שגור ורגיל בעולמנו, היכולת לערוך "הזרה" במציאות הקרובה, ליצור אותה מחדש כמציאות שונה ואחרת בעזרת התיאור, ובעקבותיו – לחוות את המציאות מחדש מעט אחרת. ממש כשם שהירח הרוטיני, שזורח מעל לראשנו לילה לילה, זוכה לרגע של מולד – כך כל מראה ומראה בעולם. (ביהדות נתפס הרגע המדויק שבו מתרחש מולד הירח כרגע חגיגי ביותר, וההכרזה על המולד בבית הכנסת אחת לחודש היא אחד המנהגים הקדומים בעולם היהודי).   גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת. שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר זָרִים וּמְבֻצָּרִים. בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים. וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ וְהַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ אִתָּהּ אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה? הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ? מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ. שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים. לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ, תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.   ירח על כידון הביקורת השיר "ירח" זכה לאהדה רבה בקרב קוראיו של אלתרמן, והיה לאחד מסמליו המובהקים של ספרו "כוכבים בחוץ". בזכות המוסיקליות המודגשת שלו הוא זכה למספר הלחנות ועיבודים והפך לאחד השירים המוכרים ביותר מקובץ שירי כוכבים בחוץ. אולם, בשנות השישים הפך השיר "ירח", למוקד של מתקפה על כותבו. את המרד של משוררי דור המדינה במשוררי דור שלונסקי ואלתרמן דומה שאין צורך להציג. היה זה רגע מכונן בהיסטוריה של השירה העברית: בהנהגתו של זך, החלה חבורת המשוררים הצעירים בני דור המדינה, לסמן את שינוי הטעם בשירה העברית. למרד הפואטי הזה היו היבטים רבים. חלקם מתחומה של הצורה (כמו המעבר לחרוז החופשי, וביטול המשקל הסדיר) וחלקם היבטים מתחומם של התוכן והמהות (לדוגמא: מעבר לנושאי כתיבה קונקרטיים יותר ופחות סימבוליים). אולם ברור היה שכדי להשליט את הטעם החדש, יש לצאת כנגד מי שסימל את הנורמה השלטת יותר מכל: נתן אלתרמן. בשנת 1959, עשרים שנה אחרי פרסום "כוכבים בחוץ", כתב נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" ופרסם אותו בכתב העת "עכשיו". המאמר פעל את פעולתו וגרם לתהודה רבה בקרב קוראים ומשוררים בני התקופה. כגיבוי והרחבה למאמר זה, פרסם זך בשנת 1966 מסה גדולה בשם "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", ובה תקף באופן שיטתי את שירתו של אלתרמן, תוך שהוא משרטט גבולות גזרה חדשים לשירה העברית. זך ראה בשירת אלתרמן מוגבלות רגשית, ואובססיה מוזיקלית חסרת טעם. כאשר נפנה להדגים את טיעוניו על שירתו של אלתרמן, הוא בחר דווקא את השיר "ירח" ששימש כסמל ומופת של שירה "אלתרמנית" מובהקת.

  וכך כותב זך על השיר 'ירח':

"על מלודיוּת שירו של נתן אלתרמן, לא נמצאו, כמדומה, עוררים רבים. יתר על כן, מלודיות זו היא גם שקסמה כל כך לאותם צעירים ששירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, שטיינברג ואחרים צלצלה באוזניהם, לעתים כה קרובות, כפרוזה, מאחר שלא שמעו עוד את הנגינה האשכנזית בה נכתבה. ניגוניות מובהקת זו של השיר האלתרמני נוצרת, בדרך-כלל, על-ידי הפעלה נמרצת של סכימה משקלית (בשיר שלפנינו – היאמב), שאינה מסתפקת במעמד של מנגינת רקע, כי אם חותרת להיות סדרה חזיתית של נקישות-הטעמה חזקות…" בהמשך יאשים זך את אלתרמן כי המוסיקליות של שיריו היא בסך הכל "היפנוזה" של הקוראים, המביאה אותם למצב של היענות גמורה לשיר, תוך שהיא מרדימה לגמרי את חושיהם הבריאים ביחס לשירה ולאפשרות לבקר אותה. הוא יטען כי ההנאה ששואבים קוראיו של אלתרמן מן המשקל והמוסיקליות של השיר היא ההנאה הפרימיטיבת ביותר שיכול השיר להעניק לקוראיו, ומכאן יסיק על כישלונה של שירתו של אלתרמן. זך בחן את "ירח" באופן מדוקדק, והדגים כיצד חרוזיו מייצרים רושם מכאניסטי על הקורא. בניסיונו לעצב את טעמו של דור הקוראים החדש הוא ביטל את הישגיו של השיר בזה אחר זה. מאמציו של זך נשאו פרי והובילו למהפכה בכל הנוגע לשינוי הטעם הספרותי ומנגנוני היצירה השירית, אך נדמה שאת השיר "ירח" של אלתרמן לא הצליח זך להוריד ממעמדו. השיר נותר פופולרי ואהוד, וזכה בשמונים שנות קיומו להקראות, הלחנות וביצועים רבים, כיאה לשיר המנסח תובנה של אמת על החיים, האומנות, וכל מה שבין שני אלה.

תגיות

• ירח
• נתן אלתרמן

חשיפה: "טנגו דמוקרטיה" – שיר של אהוד מנור שלא פורסם מעולם

"את עדינה ואת נשברת בקלות" – האם עתידה של הדמוקרטיה לוט בערפל?

"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו." (וינסטון צ'רצ'יל)

"שלטון העם, על ידי העם, למען העם." (אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג)

""את האנרכיה ידחה כל אדם נבון; בדיקטטורה יבחל כל אדם חופשי. התבונה והחרות כאחת מחייבות בדרך כלל את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט." (מנחם בגין)

הבחירות של 2019 בחודש אפריל, לעיתים הזכירו לחלק מאזרחי ישראל את הסדרה הפופולרית שהסתיימה – "משחקי הכס". תככים ומזימות, בריתות ותהפוכות בלתי צפויות, ולאחר מכן טוויסט לא צפוי בדמות ההכרזה על הבחירות הנוספות הצפויות להתקיים בספטמבר 2019.

האכזבה מהמשחק הדמוקרטי הביאה לתסכול רב בקרב הציבור, וכן למורת רוח מהשיטה הפוליטית. בדמוקרטיה, תמיד נראה לחלק מהאנשים כי השיטה אינה יעילה כלל ולא באמת מבטאת את רצון העם, שהוא לפי שיטה זו, הריבון.

אבל אם חשבתם שמורת רוח מאופן ההתנהלות של השיטה וביקורת עליה הן עניין של השנים האחרונות בלבד, ייתכן שרשומת בלוג זו תפתיע אתכם. במסגרת פעילות "האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון", במהלך סריקת האוסף של כלת פרס ישראל נעמי פולני, התגלתה סקיצה שעד כה לא ידועה, של שיר שכתב חתן פרס ישראל והפזמונאי הידוע אהוד מנור ז"ל, בשם "טנגו דמוקרטיה".

כבר משם השיר, החיבור בין ריקוד ה"טנגו" ל"דמוקרטיה", מרמז על עמדתו הביקורתית של אהוד מנור. הטנגו נחשב בתחילת דרכו לריקוד נחות שהמקום הראוי לבצע אותו היה בתי בושת ובהמשך בתי קפה. כיוון שהוא נחשב לפרובוקטיבי, בתחילה נאסר על גברים ונשים לרקוד אחד עם השני. ייתכן כי בכך רצה אהוד מנור לבקר ולהצביע על רדידות ההליך הדמוקרטי וחוסר האמון שבו.

מילות השיר (וישנן כמה גרסאות היות שמדובר בסקיצה שלא יצאה לפועל) הינן כדלקמן:

"אני מכיר אותך יותר טוב ממך,
לכן עליך עוד אינני סומך,
במצבים המשתנים בלי הרף,
את עלולה עוד להיות לטרף,
אני יודע לכוון אותך לערוצים המועילים,
אני מציל אותך כשאת טועה ומתבלבלת במילים.

את עדינה ואת נשברת בקלות,
ושנינו הן מאמינים בתלות,
שבין רצוי ומצוי בחלד,
כשאין ברירה- אז גם אפור הוא תכלת,
כי כוונות טובות עוד לא הביאו יום יפה יותר,
וגם בדרך לגן עדן יש פקקי תנועה אם אין שוטר

הנה האופק מתאדם (וקרטיה)
ועוד מעט שוב נרדם (וקרטיה)
מחר נקום ונתקדם (קרטיה)
לעבר…".

בבית הראשון, הדובר בשיר מודיע לדמוקרטיה עימה הוא "רוקד טנגו", כי הוא מכיר היטב את השיטה ולכן אינו סומך עליה. במצבי קיצון, הדמוקרטיה עלולה "להיות טרף". מעניין לציין כי המילה "טרף" נכתבה בעיפרון בעוד ששאר השיר נכתב בעט, מה שייתכן שמעיד כי חיפש אחר הדימוי הנכון. בהתחשב במה שידוע לנו על נפילת דמוקרטיות למשטרים טוטליטריים, נראה שהדימוי "להיות טרף" לכוחות אפלים התאים בסופו של דבר.

הדובר ממשיך ואומר שהוא "מכוון אותך לערוצים המועילים" ו"אני מציל אותך כשאת טועה ומתבלבלת במילים", כלומר, הדמוקרטיה היא כלי ולא תכלית לכשעצמה. על מנת שהשיטה תעבוד באמת, יש צורך בבוחרים ביקורתיים וחושבים שלא "יתבלבלו ממילים".

בבית השני, הדובר מונה את חולשות השיטה, אך גם נוקט בגישה של התייחסות מורכבת; הוא מזהה את הפשרה שבדמוקרטיה, את ההסתפקות במצוי על אף שאינו "האידיאל" הרצוי: "ושנינו הן מאמינים בתלות, שבין רצוי ומצוי בחלד, כשאין ברירה, אז גם אפור הוא תכלת". על פניו נראה כי אהוד מנור יוצא כאן בזכות הפרגמטיזם בדמוקרטיה ונגד טהרנות אידיאולוגית, "כי כוונות טובות עוד לא הביאו יום יפה יותר", ו"גם בדרך לגן עדן יש פקקי תנועה אם אין שוטר", דהיינו, ללא השלטת חוק וסדר בידי המדינה, תהיה אנרכיה או "פקק תנועה".

יש תלות בין הרצוי למצוי, כך שאם צריך לבחור בבחירה שהיא "אפורה", כלומר לא האופטימלית מבחינתו של הדובר (או הבוחר הפוטנציאלי בדמוקרטיה), הוא יבחר בה.

בפזמון ישנה חזרה לחששותיו של הדובר בשיר בנוגע לכיוון שאליו הדמוקרטיה לוקחת אותנו, "הנה האופק מתאדם (וקרטיה)", כלומר האופק שוב אינו כה ברור ואנו לקראת שקיעה, לפניה האופק נהיה אדום, אולי אף רמיזה למלחמה ולאלימות? "ועוד מעט שוב נרדם (וקרטיה)". הדובר חוזר לכך שדמוקרטיה זקוקה לציבור עירני כדי שישמור עליה. "מחר נקום ונתקדם (וקרטיה)", הכיוון מחר יהיה חדש, לעבר… זו המילה האחרונה בשיר, ונראה שכאן גם התכוון אהוד מנור לסיים אותו, בשלוש נקודות. לא ברור. העתיד לא ידוע. זוהי גורלה של כל דמוקרטיה, אשר תדיר צריכה להתמודד עם איומים על החופש והשיוויון שעל פניו היא מאפשרת.

האם השיר עדיין אקטואלי ורלוונטי לימינו? התשובה תלויה כמובן בקוראים. אנו מקווים שהשיר אשר נגנז בזמנו יקבל עיבוד מודרני על ידי מוסיקאים שירימו את הכפפה. אי אפשר לצפות מראש את מידת הפופולריות של שיר, לכו תדעו – אולי הוא אף יגיע למידת הפופולריות של שיר אחר שכתב אהוד מנור אשר מתכתב במידה מסויימת בתמה שלו עם "טנגו דמוקרטיה"; שיר שהתפרש, הן על ידי תומכי הימין והן על ידי תומכי השמאל כהבעת תמיכה בעמדותיהם, "אין לי ארץ אחרת":

"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה
לא אוותר לה, להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה".

אנו מאחלים לעם ישראל חג דמוקרטיה שמח ובחירות מועילות.

 

 

כתבות נוספות

"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה

כך הפך "בשנה הבאה" משיר געגועים עצוב ללהיט בינלאומי קצבי

 

 

תגיות

• אהוד מנור
• נעמי פולני
• נפתלי הרץ אימבר

לאונרד כהן למען לוחמי מלחמת יום הכיפורים

סיפורו של הכוכב הבינלאומי היהודי, שהגיע לשיר לחיילי צה"ל שנלחמו בסיני במהלך מלחמת יום כיפור

"אני בביתי המיתי, אבל אין לי שום הוכחה ואין לי אפשרות לנהל דיון ואין כל סכנה שאתחיל להאמין… מכיוון שאני לא דובר עברית, אני נהנה משתיקה לגיטימית"

כך תיאר לאונרד כהן, הזמר והמשורר היהודי-קנדי, את ביקורו בישראל בסתיו 1973, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. כהן שהה אז באי היווני הידרה עם בת זוגו, סוזן אלרוד, ובנם אדם. מערכת היחסים ביניהם עלתה אז על שרטון ולכהן הייתה זו תקופה קשה.

אפשר שהחלטתו הפתאומית להזמין כרטיס טיסה לישראל הושפעה חלקית מהמתח ההולך וגובר בין המדינה היהודית לשכנותיה, אבל נראה שהיו לכך גם סיבות אחרות. בספרו שלא ראה אור, The Final Revision of My Life in Art, כתב כהן: "בגלל שהעניינים בינינו איומים כל כך, אני אלך ואעצור את הקליע המצרי. תרועת חצוצרות ומסך של סכיני גילוח".

כהן לא הכיר אף אחד בישראל. זוג בטיסה הציע לו לשהות אצל קרובים שלהם בהרצליה. הביוגרף שלו, איירה נדל, טען שכהן קיים כמה רומנים עם מגוון נשים באותה תקופה, ושלעיתים קרובות העביר הזמר את שעות הערב בשוטטות ברחובות תל אביב, כשהוא בודד למדי.

יום אחד, אחרי שפרצה המלחמה, ישבה קבוצת מוזיקאים ישראלים – ובהם הזמרים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא – בקפה "פינתי" הפופולרי בתל אביב, ולוי הבחין פתאום באדם שישב לבדו בפינה ונראה בדיוק כמו לאונרד כהן. לוי ניגש אליו, וידא שזה אכן הוא, ואז שאל הזמר המקומי את הכוכב הבין-לאומי מה הוא עושה בישראל. כהן השיב לו שהוא רוצה להתנדב בקיבוץ, כדי שיוכל לעזור בקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה.

המוזיקאים הישראלים הסבירו לכהן שזוהי אינה תקופת הקציר, והוסיפו שבקרוב יסעו למדבר סיני כדי להופיע שם בפני החיילים, שמנסים בכל כוחם להדוף את מתקפת הפתע המצרית. הם הציעו לכהן להצטרף אליהם. האורח היסס והעלה כמה תירוצים: היותו פציפיסט, העובדה שאין לו גיטרה, שיריו העצובים, שאינם מהסוג שמעלה את המורל – אבל כל אלה נהדפו, ולבסוף הסכים כהן להצטרף ללהקה.

הזמר היה אהוב בישראל, חרף העובדה שרק שנה קודם לכן הביע את עמדותיו הפוליטיות הפרו-ערביות. בריאיון לעיתון "דבר" אמר: "אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר. לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא. אני רק יודע שהמלחמה היא אכזרית, שהיא מכתימה את האדמה הקדושה בעצמות, בדם ובכתמים נוראים". בניסיון להסביר את השינוי בעמדתו הפוליטית אמר כהן: "יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?".

כהן דיבר על חוויותיו בסיני בחברת המוזיקאים הישראלים גם בריאיון שנתן לרובין פייק בכתב העת "זיגזג" שנה לאחר מכן: "פשוט הגענו לכל מיני מקומות קטנים, כמו בסיס טילים, והם האירו עלינו בפנסים שלהם ואנחנו שרנו כמה שירים. או שנתנו לנו ג'יפ ונסענו לעבר החזית ובכל פעם שראינו כמה חיילים מחכים למסוק או משהו כזה – שרנו להם קצת. וכשחזרנו לבסיס חיל האוויר לפעמים היינו מרימים הופעה קטנה, לפעמים עם מגברים. זה היה מאוד לא רשמי, ואתה יודע – מאוד אינטנסיבי".

את כהן, שהיה רק עוד זמר בשורה של זמרים שהופיעו בפני החיילים, ליווה אז מתי כספי בגיטרה. הוא גם שימש מתורגמן של כהן כשהזמר היה נושא כמה מילים בפני החיילים המותשים מקרבות. בהקלטה בגלי צה"ל נשמע כהן מציג את הלהיט שלו, "סוזן": "השירים האלה שקטים מדי בשביל המדבר. צריך לשיר אותם במקום שיש בו נשים ומשהו לשתות. במקום שבו אני מקווה שתהיו כולכם בקרוב מאוד".

כספי מתאר בעמוד הבית שלו כמה מחוויותיהם המשותפות, ומספר כיצד נכתב שירו המפורסם של כהן, "Lover, Lover, Lover" במהלך הופעותיהם המשותפות: "הוא בעצם כתב והלחין את זה על הבמה במהלך הופעה מול חיילים, ומהופעה להופעה הוא שיפר את זה.

ומי ייתן ורוח זה השיר
ינשוב בחופש הטהור
והוא יהיה לך שריון
מול האויב ומול הקור

– הבית האחרון מתוך "Lover, Lover, Love" ללאונרד כהן, בתרגום שלומי שבן

 

 

מתי כספי ממשיך ומספר: "אני זוכר תמונה סוריאליסטית שבה אנחנו ברפידים ליד מסלול הנחיתה בשדה התעופה, ראינו מטוס הרקולס נוחת, ומתוכו יצאו עשרות חיילים. לשמע הפקודה, הם התיישבו על המסלול ואני ליוויתי את לאונרד כהן ששר את שירו 'כמו ציפור על חוט תיל'. בסיום השיר, על פי פקודה, הם עלו על משאיות שנסעו לכיוון תעלת סואץ. מיד אחר כך, נחת הרקולס נוסף והכול חזר על עצמו. הם התיישבו על המסלול ולאונרד כהן שר את אותו שיר ומיד הם עלו על המשאיות שנסעו לכיוון התעלה".

 

כהן וכספי העבירו כך את כל היום, כשעוד ועוד משאיות מלאות בחיילים זוכות בהופעה קצרה של כוכב בינלאומי במקומות הכי פחות צפויים. אחרי שירד הערב עלו המוזיקאים על המשאית האחרונה ונסעו מערבה. הם חצו את תעלת סואץ והגיעו למובלעת בצד המצרי שנכבשה בידי חיילי צה"ל בפיקודו של האלוף אריאל שרון – בזמנו קצין שנוי במחלוקת ולימים ראש הממשלה. כספי הוסיף: "מצאנו את עצמנו עוזרים לסחוב חיילים פצועים להליקופטרים. אלו אותם חיילים שהופענו לפניהם שעות מספר קודם לכן".

הסתייגותו של כהן מהמלחמה עולה בבירור מזיכרונותיו מהפגישה עם שרון: "הציגו בפניי את הגנרל הגדול, 'אריה המדבר'. אני מפטיר כלפיו שאלה, 'איך אתה מעז?'. הוא לא מכה על חטא. אנחנו יושבים על החול בצל טנק, שותים קצת קוניאק. אני רוצה את העבודה שלו".

חוויותיו של כהן במלחמת יום כיפור שימשו מקור השראה בעל משמעות לאלבום הבא שהקליט, "עור חדש לטקס ישן", שיצא באוגוסט 1974. נוסף על השיר "Lover, Lover, Lover" נכללו באלבום גם שירים שנשאו את השמות "Field Commander Cohen", "There is a War" ו-"Who by Fire" – שיר המבוסס על תפילת יום הכיפורים, "ונתנה תוקף".

כהן סיפר לרובין פייק כיצד השפיעה עליו המלחמה מבחינה רגשית: "…זה תופס אותך. והמדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו. תחושת הקהילתיות והקִרבה והאחווה, המסירות. ישנן הזדמנויות להרגיש דברים שפשוט אי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים".

לאונרד כהן הוסיף לבקר ולהופיע בישראל כל חייו. הוא נפטר בנובמבר 2016.

 

עוד על חייו של לאונרד כהן ועל חוויותיו במלחמת יום כיפור אפשר לקרוא בביוגרפיה מאת נדל, Various Positions – A Life of Leonard Cohen, הזמינה באוסף הספרייה הלאומית.

 

את התמונות ששולבו בכתבה שלעיל אפשר למצוא בגלריה פרקש.

תגיות

• אושיק לוי
• היסטוריה ישראלית
• מתי כספי
• צה"ל

מיוחד | קודם יוצפו ערי החוף

בעקבות שריפת יערות הגשם בברזיל, ולפתחו של אסון אקולוגי וחברתי שלא נודע כמותו, מקבץ שירים מאת מירלה משה אלבו

.

שירי סוף / מירלה משה אלבו

.

Global Warming

קֹדֶם יוּצְפוּ עָרֵי הַחוֹף.
קוֹמוֹת רִאשׁוֹנוֹת יַבְהִיקוּ בְּתוֹךְ הַכָּחֹל
וּלְאַט, יַצְחִין כֵּהֶה וְשֻׁמָּנִי הַיָּם. תַּנִּינִים בְּמֶרְכְּזֵי קְנִיּוֹת
יַצְלִיפוּ בִּזְנָבָם אוֹ יִשְׁהוּ מִתַּחַת לַמַּיִם
כְּמוֹ גּוֹנְדּוֹלוֹת הֲפוּכוֹת
עֵינֵיהֶם הַצְּהַבְהַבּוֹת
יְנַצְנְצוּ לְאוֹר פָּנָס

שׁוֹשַׁנּוֹת הַיָּם יִפְרְשׁוּ זְרוֹעוֹת אֶל אִצְטְרֻבְּלֵי הַבְּרוֹשִׁים

מְכָלִיּוֹת יִסָּחֲפוּ
מֶדוּזוֹת יְרַחֲפוּ כְּמוֹ פַּעֲמוֹנִים כְּחֻלִּים
הַסְּפִינָה סָנְטָה מָרִיָּה
תִּפְגַּע בְּאַחַד הַבִּנְיָנִים וְתֵעָצֵר.

בְּקוֹמַת הַגַּג יַלְדָּה בִּמְצוֹפֵי בַּרְוַז
תְּכַרְסֵם אִישׁ־גִ'ינְגֶ'ר וְתַבִּיט בַּמַּיִם גּוֹאִים.
"זֶה עָמֹק?" תִּשְׁאַל.
אִמָּהּ שֶׁתִּנְשֹׁף בְּגַלְגַּל יָם תַּפְסִיק לְרֶגַע
תִּתְנַשֵּׁם וְתַעֲנֶה, פָּנֶיהָ לְבָנוֹת
״הַגַּלִּים הַקְּטַנִּים מִתַּחַת לַדֶּלֶת
נִקְרָאִים אֲדָווֹת
ומוֹחַ שֶׁל תַּנִּין שׁוֹקֵל כְּמוֹ חָמֵשׁ עוּגִיּוֹת״.

 

מגיפת השינה

וְהִנֵּה הַיְּלָדִים רָצִים אֵלֵינוּ
מִן הֶעָתִיד
מְטַלְטְלִים אוֹתָנוּ יֵשׁוּ יֵשׁוּ
מִתְנַשְּׁמִים וּמוֹשְׁכִים בְּאַפָּם וּבְשַׁרְווּלֵינוּ קוּמוּ קוּמוּ
מוֹכֶרֶת הָאִצְטְרֻבָּלִים
הַנַּעֲרָה מֵתָה וְהוּא אָמַר הַנַּעֲרָה נָמָה
וּבִקֵּשׁ יָפֶה טַלִיתָא קוּמִי, נִעֵר, קוּמִי קוּמִי
וְהֵרִים אוֹתָהּ
כְּמוֹ שֶׁמַּחְזִיקִים תִּינוֹק, אֲבָל כְּחֻלָּה
וְהָלַךְ עַל הַמַּיִם
וְהִיא שׁוֹכֶבֶת לוֹ בַּיָּדַיִם
נִרְאוּ כְּמוֹ צְלָב שֶׁהוֹלֵךְ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ וְאָז
הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ הִסְתּוֹבֵב וְהוּא צָעַק אֵלֵינוּ, הַמַּגֵּפָה
הַמַּגֵּפָה שֶׁל הַשֵּׁנָה
מָה אַתֶּם נוֹעֲצִים עֵינַיִם קוּמוּ
תָּעִירוּ אֶת כֻּלָּם זוֹ קְרִיאַת הַשְׁכָּ
פִתְאוֹם הוּא שָׁקַע בַּלָּגוּנָה אִמָּא
בַּבֻּצָּה שֶׁל הַשַּׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק וְעוֹד נִסָּה לְהַגִּיד קוּ –
בֶּאֱמֶת אִמָּא
לֹא נָעַצְנוּ לֹא זָרַקְנוּ לֹא עָשִׂינוּ כְּלוּם.

 

שִׁירֵי סוֹף

רַבִּים מִהֲרוּ אֶל הַגֶּשֶׁר. הַלַּיְלָה
הָיָה נִמְהָר וִיפֵהפֶה "לֹא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה"
הִסְפִּיד מִי שֶׁהִסְפִּיק.

נֹגַהּ זָר זָהַר בַּשָּׁמַיִם. גָּוֶן שֶׁאֵינוֹ שְׁזִיפִי
ואֵינוֹ דֻמְדְּמָנִיּ, אַף כִּי
עִם הָעִתִּים, גָּבַר הַצּוֹק וְדֻמְדְּמָנִיּוֹת
פָּקְעוּ בְּכָתְנוֹת כֻּלָּם.

נֵס הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ, הָמוּ הַצּוֹפִים
אֵינוֹ אֻכַּל, הָמְתָה לִבַּת הָאֵשׁ.

הַפַּעַם זוֹ צֶ'רנוֹבִּיל, דִּוְּחָה רְאוּת הַלַּיְלָה.
הָאָדָם קְצַר רֹאִי עַד מְאֹד, הוֹדָה הָאָסוֹן, כָּל הַבָּא
בִּסְבַךְ הַפֶּטֶל לֹא יֵצֵא עוֹד.

טַעַם מַתֶּכֶת בִּלְשׁוֹנִי, אָמַר הַיֶּלֶד.
אַתָּה שׁוֹמֵעַ צוֹפָרִים? שָׁאַל הָאָב.
קֶרֶן שִׁפְּדָה אֶת רֵאוֹת הַלַּיְלָה, גִּחֵךְ הַקַּרְנַף.
רַכָּה כְּשֶׁלֶג, אָמַר הַפֶּטֶל, נְשֹׁרֶת מַלְאָכַי הַכֵּהִים.

 

גן הילדים

צִפּוֹר אֵינֶנָּה אֱגוֹז קוֹקוֹס. וּבְכָל זֹאת
נִשְׁמָטוֹת כָּאן צִפּוֹרִים מֵתוֹת, לְלֹא אַזְהָרָה מִן הָעֵץ.
מַסּוֹק אִם יַחְלֹף, לֹא יְגַלֶּה זֹאת.

עֵצִים אֲחָדִים עָמְדוּ כאן, עַד שקָּרָה מָה שֶׁקָּרָה
יַעַר־עַד, עָלָיו בַּשְׂרָנִיִּים וּנְהַר הַכְלוֹרוֹפִיל
זוֹרֵם לְאָרְכָּם וזוֹהֵר בְּאוֹרו הַמְּשֻׁנֶּה.

חָשׁוּב לְהַבְהִיר,
מָה שֶׂאֵין לוֹ צוּרָה הִתְגַּבֵּשׁ פִּתְאוֹם לִכְלָל צוּרָה:
שֶׁלֹּא כְּמוֹ דְּבִיבוֹן הַנִּקְלָע לְיַעַר
חֲזִיר בַּר, אוֹ יַלְדָּה עִם סַלְסִלַּת פֵּרוֹת
הַיַּעַר לֹא נִקְרָה פִּתְאוֹם וְאֵין לִפְטֹר זֹאת בְּלֹא־כְלוּם.
זֶה הַיַּעַר זֶה יָפְיוֹ. תֶּכֶף

תִּתְגַּלֶּה הָעֲיָרָה – פְּקַעַת רְפָאִים, פֻּנְדְּקָאִית
שֶׁגֹּלֶם נְטָשָׁהּ. אֲבָל הָעֵצִים, אֲבָל
צְבָתוֹת עַנְפֵיהֶם, פִּלְּסוּ דַּרְכָּם בַּבֶּטוֹן וּבָאוּ
כְּמוֹ גְּרוּרוֹת בַּחֲדָרִים, וּכְמוֹ הָאָדָם, הַחוֹתֵר תַּחַת עַצְמוֹ
נִקְּבוּ אֶת דַּלְתוֹת הָעֵץ, אֲדִישִׁים
לְמוֹצָאָם הַמְּשֻׁתָּף.

לוּלֵי הַבַּרְזֶל רֵיקִים מִתִּינוֹקוֹת וְשׁוֹרְצִים
סַרְטְנֵי חֲלוּדָה
דֻּבּוֹן אֲפַרְפַּר פּוֹכֵר יָדַיִם
בַּקְבּוּק חָלָב שֶׁאָבְדָה פִּטְמָתוֹ
עוֹר רַגְלֵיהֶן הַבָּהִיר שֶׁל שְׁתֵּי בֻּבּוֹת.
יָדָהּ שֶׁל הָאַחַת חֲבוּשָׁה.
הַשְּׁנִיָּה בְּתַחְתּוֹנֶיהָ בִּלְבַד, נִכַּר שֶׁהָיוּ פַּעַם לְבָנִים.
אֲבָל צַוָּארָן וְרֹאשָׁן הֵיכָן

בַּרְדַּס גּוּמִי הָדוּק בִּרְצוּעוֹת אֶל פְּנֵיהֶן. חִדְקוֹ אֲרֹךְ וּפַחְמִי
עֵיניו לְטוּשׁוֹת, כְּמוֹ פָּרְחָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אֵדְוּאַרְד מוּנְק
מִגֶּשֶׁר הָעֵץ בְּנוֹרְבֶגְיָה
וּבָאָה עַד כָּאן, צַעֲקַת הַטֶּבַע, הָאֲפֵלָה.

הַגַּן פָּתוּחַ
לְחֻלְדּוֹת עֲנָק, לְגָּאלָה חֲגִיגִית בְּתֵאַטְרוֹן הַמָּוֶת.
גִּבּוֹרֶיהָ
קוֹרְנִים, קְּהָלָהּ צַעֲצוּעִים רַדְיוֹאַקְטִיבִיִּים
וּפַעֲמוֹנֶיהָ
מוֹנֵי גַּיְגֶּר מְצַלְצְלִים מְצַלְצְלִים

 

•

הַגַּחְלִילִיּוֹת נֶעֱלָמוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ.

בְּמוּזֵאוֹן דִּמְיוֹנִי
סְדוּרוֹת הַחִפּוּשִׁיּוֹת הַקְּטַנּוֹת
כַּנְפֵיהֶן קֻפְּלוּ עַל סָטֶן לָבָן.

בְּלוּחִית הַכֶּסֶף נֶחְרַט
׳כִּבּוּי אוֹרוֹת׳.

 

•

בּסֵּפֶר הַצִּפּוֹרִים הָאָדֹם
נִצְפּוּ
עַיִט זָהֹב ותַּחְמָס מִצְרִי
קְבוּרִים
בְּעַרְפִּיחַ שֶׁל נְיַר

.

* הספר האדום – הערכת מצב ההכחדה.

 

צעצוע

לִלְכֹּד עַכְבָּר מֶכָנִי וּלְהַאֲזִין
לְצִפּוֹר אַקְרָאִית שָׁרָה
בַּאֲתַר הַחַיּוֹת
הַנִּכְחָדוֹת

 

•

אִם תִּזְדַּמֵּן אֶל בֵּית הַנְּכוֹת, אָנָּא
גַּשׁ לִכְלוּב הַצִּפּוֹרִים
לְאוֹתוֹ אַפְרוּר אַפְרִיקָנִי הַשָּׁב וְשׁוֹאֵל
"סְלִיחָה מָה הַשָּׁעָה סְלִיחָה סְלִיחָה"
הַשֵּׁב לֹו
מְאֻחָר, מְאֻחָר

 

•

אִם שָׂרְדוּ אֶת הַכְּלָבִים אֶת חֲזִירֵי הַפֶּרֶא
אֶת הָעַכְבְּרוֹשִׁים,
מַתְחִילִים צַבֵּי הַיָּם הַחֵרְשִׁים
נִסְמָכִים עַל אוֹר יָרֵחַ
אֶת מַסָּעָם אֶל הַיָּם.

אִם יְזֹהַם הָאוֹר
בְּפָנָסֵי מְכוֹנִית חוֹלֶפֶת – יִתְעוּ אֶל הַכְּבִישׁ.

בְּשַׁבְרִיר
לִפְנֵי שֶׁיִּמָּחֲצוּ אֶל הָאַסְפַלְט
יְדַמּוּ נַחְשׁוֹלֵי מְכוֹנִיּוֹת לְקֶצֶף הַגַּלִּים.

 

הפוחלץ

סָבִיר שֶׁאִשָּׁה בַּלּוֹבִּי שֶׁל מָלוֹן סַבוֹי, מוֹסְקְבָה
(אֲבָל לֹא רַק שָׁם) תָּסִיר צָעִיף מְנֻמָּר וְתֵשֵׁב עִם בַּעֲלָהּ לְקָפֶה.
סָבִיר שֶׁהָאוּלָם מֻסָּק, שֶׁהַשֻּׁלְחָן זוּגִי, שֶׁהַצָּעִיף הֻנַּח עַל מִסְעַד הַכֻּרְסָה
שֶׁשְּׁתֵּי הַכֻּרְסָאוֹת הֲדוּרוֹת
שֶׁהִיא לוֹגֶמֶת לְאַט וְנִזְהֶרֶת שֶׁלֹּא לִנְקֹשׁ כַּפִּית בַּסֵּפֶל
וְסֵפֶל בַּתַּחְתִּית. הִיא מְעֻדֶּנֶת, שִׂמְלַת מֶשִׁי יָרֹק
אוֹ מֶשִׁי כָּחֹל, שֶׁהוֹלֵם אֶת עֵינֶיהָ
שמְחַקֶּה זָהֳרוֹ שֶׁל קַרְחוֹן בַּשֶּׁמֶשׁ
שֶׁחֲלִיפַת הַגֶּבֶר שְׁחֹרָה.

מֵעֲלֵיהֶם נִתְלָה קוּפִּידוֹן אֶל תִקְרַת הַתְּכֵלֶת.
בֵינֵיהֶם דֹּב סִיבִּירִי חוּם, טְלָפָיו
מוּשָׁטוֹת קָדִימָה
כְּמוֹ מֶלְצַר הָאוֹחֵז מַגָּש.

עַל מָה חוֹשֵׁב זֶה בְּחֻלְצָתוֹ הַצְּחֹרָה, צַוְּארוֹנוֹ הַמְּעֻמְלָן
כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בַּלּוֹבִּי
תּוֹחֵב אֶצְבַּע בְּאָזְנוֹ שֶׁל הַדֹּב וּמְחַיֵּךְ
לַמַּצְלֵמָה.

 

שיר המעלות / סוניפיקציה

עַל קְצוֹת האֶצְבְּעוֹת הֵחֵלָּה נְבוּאַת הצֵ'לוֹ וְהִקְפִּיאָה
אֶת הַמַּאֲזִינִים. כְּמוֹ כּוֹרֶה שֶׁאוֹר פָּנָס צָהֹב
מוֹרִיק יָדוֹ הַשְּׁחֹרָה
ומַזְהִיר קָנָרִית
חֲמִימָה עֲדַיִן, צְנוּפָה עַל רִצְפַּת הַכְּלוּב.

קוֹמְפּוֹזִיצְיָה מוֹדֶרְנִית לִרְבִיעִיַּת מֵיתָרִים –
אֲוָז חָלַף בִּשְׂעָרֵנוּ
לֹא אֶת הַצֵּל חַשְׁנוּ, כִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּאֲחֻזַּת הַקֶּבֶר
מְכַרְסֶמֶת בְּעַצְמוֹת נְכָדֵינו.

כְּמוֹ פּוֹעֲלֵי בָּמָה
טִפְּסוּ הַכֵּלִים בַּסֻּלָּמוֹת, מוֹרִידִים מָּסָךְ
עַל הָעוֹלָם
שֶׁעֲשָׂבִים צוֹמְחִים בִּלְחָיָיו, עוֹנוֹתָיו שׁוֹתְקוֹת
וּבְּרִינְהִילְד, הַגְּבֶרֶת הַשְּׁמֵנָה, כְּבָר שָׁרָה
אֶת אֶלֶגְית הָאַקְלִים.
וְכָל הָעֵת הַצֵּ'לוֹ

.

* סוניפיקציה – מוזיקה המבוססת על נתוני טמפרטורות שנאספו לאורך 150 שנה על ידי נאס"א והוסבו לתווים / החוג לגאוגרפיה והחוג למוזיקה, אוניברסיטת מינסוטה.

 

תקופת הפלסטיק

הַשַּׂקִּית הַזּוֹ שֶׁהָרוּחַ עוֹשֶׂה בָּהּ צוּרוֹת
כְּמוֹ צִפּוֹר קְטַנָּה אוֹ יְצוּר חַד־תָּאִי
מְקֻמָּט, תִּינוֹקִי.
הַתָּמִים שָׁקוּף שֶׁאֵינוֹ מַסְתִּיר
בְּבִטְנוֹ דָּבָר
נִּשָּׂא עִם הַזְּרָמִים

הַדַּקִּיק וְהַמֵּמִית אַצּוֹת אַלְמֻגִּים צַבִּים
דְּגֵי טוּנָה כְּרִישִׁים
הָאָטוּם וְהַחוֹנֵק
הַסּוֹגֵר עַל רֹאשָׁן שֶׁל צִפּוֹרִים

 

 

המשוררת מירלה משה אלבו מתגוררת בתל אביב. ספר ביכוריה, "קילו ברזל קילו נוצות", ראה אור בהוצאת עתון 77 ב-2016. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים, "מגיפת השינה". שיריה פורסמו במוסך בגיליונות 26 ו-51.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

• הַמּוּסָךְ – גיליון 58